במקביל למדו הילדים כישורים מועילים, שהתמקדו בשיפור המחשבות שלהם על עצמם ועל חייהם, ובאופן שבו תקשרו עם אחרים. "העיקרון המרכזי היה שחינוך נגד סמים לא עובד, כי אף אחד לא מקשיב לשיעורים. מה שכן היה נחוץ הוא כישורים להתמודדות עם החיים שיאפשרו לפעול לפי המידע הזה", אומר מילקמן. לילדים נאמר שמדובר בתוכנית הנמשכת שלושה חודשים, בפועל חלק מהם המשיכו בה חמש שנים.
מילקמן הגיע לאיסלנד לראשונה ב־1991 כדי להרצות על עבודתו, ומאוחר יותר מונה לשמש יועץ במרכז הראשון שנפתח במדינה לטיפול בבעיות סמים בקרב בני נוער, בעיירה טינדאר. "המרכז תוכנן סביב הרעיון שצריך לספק לנערים דברים טובים יותר לעשות", הוא מסביר. אחת ההרצאות של מילקמן משכה את תשומת לבה של חוקרת צעירה באוניברסיטת איסלנד ששמה אינגה דורה זיגפוסדוטיר, שעסקה בשאלה אם אפשר למנוע מראש מילדים לשתות ולהשתמש בסמים על ידי שימוש בחלופות בריאות כחלק מתוכנית שאינה מיועדת רק לטיפול בילדים עם בעיות, אלא לכלל האוכלוסייה. כאן התרחשה התפנית החדה בתוכנית — מטיפול למניעה.
המקלות והגזרים
האם שתיתם אלכוהול אי פעם? אם כן, מתי היתה הפעם הראשונה? האם השתכרתם אי פעם? האם עישנתם סיגריות? אם כן, באיזו תדירות אתם מעשנים? כמה שעות אתם מבלים עם ההורים? האם יש לכם מערכת יחסים קרובה עמם? באילו פעילויות אתם משתתפים?
שאלות כאלה הופיעו בשאלון שניתן לבני ובנות 14–16 בבתי הספר באיסלנד בשנת 1992. הממצאים המדאיגים חשפו הבדלים ברורים בין חיי הנערים ששתו, עישנו והשתמשו בסמים, לבין אלה שלא עשו זאת. כמה גורמים התגלו כאמצעי הגנה חזקים: השתתפות בפעילויות מאורגנות, בייחוד ספורט, שלוש או ארבע פעמים בשבוע; הזמן הכולל של בילוי עם ההורים במהלך השבוע; ההרגשה שלצוות בבית הספר אכפת מהם; והימנעות מבילוי מחוץ לבית בשעות הערב המאוחרות.
"באותה תקופה המדינה כבר החלה בתוכניות נגד צריכת סמים", אומרת זיגפוסדוטיר, ששימשה עוזרת מחקר בסקרים. "מרביתן היו מבוססות על חינוך". הילדים הוזהרו מהסכנות שמתלוות לאלכוהול וסמים, אך בדיוק כפי שמילקמן הבחין כבר בארצות הברית, התוכניות לא עבדו. "רצינו למצוא גישה אחרת".
גם ראש עיריית רייקיאוויק רצה לנסות משהו חדש, והורים רבים הרגישו כמוהו, מוסיף יון זיגפוסון, אחיה של אינגה ועמית שלה. ב־1999 הוא הצטרף למרכז החדש למחקר וניתוח חברתי שהוקם באיסלנד. "המצב היה חמור", הוא אומר. "היה ברור שחייבים לעשות משהו". בהתבסס על נתוני הסקרים ותובנות ממחקרים, כולל זה של מילקמן, הושקה בהדרגה תוכנית לאומית חדשה, שנקראה "נעורים באיסלנד". החוקים שונו. קניית טבק הפכה לא חוקית מתחת לגיל 18; קניית אלכוהול הוגבלה לבני יותר מ־20; ונאסר פרסום מוצרי טבק ואלכוהול. חוק נוסף אסר על ילדים בגילאי 13–16 להסתובב מחוץ לבית אחרי השעה עשר בלילה בחורף, ואחרי חצות בקיץ. החוק עדיין בתוקף גם כיום.
במקביל נקטה המדינה צעדים לחינוך ההורים ולחיזוק הקשרים שלהם עם בתי הספר באמצעות ארגוני הורים, שהוקמו בכל בית ספר לפי דרישת חוק. ההורים נדרשו להשתתף בדיונים על חשיבות מספר השעות שהם מבלים עם הילדים, במקום הסתפקות ב"זמני איכות" פה ושם. ההרצאות הסבירו להם גם את החשיבות שבלשוחח עם הילדים על חייהם, שיידעו מי החברים שלהם וידאגו שיישארו בבית בערבים.
"בית ובית ספר", ארגון הגג הלאומי לקבוצות הורים, הציג חוזים שעליהם חתמו ההורים. התוכן השתנה בהתבסס על קבוצות הגיל, והארגונים השונים הוסיפו סעיפים לפי ראות עיניהם. עבור ילדים בגילאי 13 ומעלה, ההורים התחייבו לציית לכל ההמלצות, ובהן ההמלצה לא לאפשר לילדים לקיים מסיבות בלי פיקוח מבוגרים. ההסכמים עזרו לחנך את ההורים ולחזק את הסמכות שלהם בבית, מסבירה הרפינה זיגריונסטודייר, מנהלת ארגון בית ובית ספר. "זה הקשה עליהם להשתמש בתירוץ השכיח ביותר שקיים: 'אבל כולם עושים את זה!'".
אלא שהסנקציות והאכיפה היו רק צד אחד של המטבע. הצד החדשני והמשמעותי בתוכנית היה לייתר את הצורך של ילדים בחומרים האסורים על ידי מתן חלופות בריאות למימוש הצרכים הרגשיים שהם מספקים. הממשלה הגדילה את המימון לחוגי ספורט, מוזיקה, ריקוד ואמנות, וילדים ממשפחות מעוטות יכולת זכו לעזרה במימונם. ברייקיאוויק, למשל, שבה מתגוררים יותר משליש תושבי המדינה, הוענקו למשפחות מענקים שנתיים בסך 35 אלף קרונות (1,135 שקל, לפי שער המטבע הנוכחי) לכל ילד כדי לממן את חוגי ההעשרה.
והשאלונים נמשכו. בכל שנה כמעט כל הנערים באיסלנד ענו עליהם, כלומר מידע מעודכן ומהימן היה זמין בכל עת. והתוצאות היו מדהימות. בשנים 1997–2012, שיעור בני 15–16 שמבלים לרוב או תמיד עם הוריהם בימי השבוע הוכפל — מ־23% ל־46%; שיעור בני הנוער שהשתתפו בחוגי ספורט מאורגנים ארבע פעמים בשבוע לפחות טיפס מ־24% ל־42%; זאת במקביל לצניחה החדה בשיעור המעשנים והמשתכרים.
תופעה עולמית, נסיבות מקומיות
יון זיגפוסון מתנצל על כך שאיחר בכמה דקות. "היתה לי שיחת חירום". היא היתה קשורה לאחת הערים ברחבי העולם שאימצו באופן חלקי את הרעיונות של פרויקט נעורים באיסלנד. הפרויקט המורחב, נעורים באירופה, שבראשו עומד זיגפוסון, יצא לדרך ב־2006 לאחר שהנתונים המרשימים מאיסלנד הוצגו בפגישה של ארגון ערים אירופיות נגד סמים (ECAD), "ואנשים החלו לשאול: איך אתם עושים זאת?" הוא נזכר.
בניגוד לאיסלנד, ההובלה של נעורים באירופה נעשית ברמה המוניציפלית, ולא בידי הממשלות. נכון לעכשיו, 35 ערים נוטלות בה חלק בהיקפי פעילות שונים. השיטה תמיד זהה: זיגפוסון וצוותו משוחחים עם הרשויות המקומיות ומנסחים שאלון שכולל את שאלות הליבה מהשאלון המקורי בתוספת שאלות שהותאמו למקום. כך למשל, הימורים מקוונים התגלו כבעיה בחלק מהאזורים, והרשויות רצו לדעת אם יש לכך קשר להתנהגות בעייתית אחרת. חודשיים לאחר שהשאלונים המלאים מועברים לאיסלנד, הצוות שולח בחזרה דו"ח ראשוני עם התוצאות, ומידע השוואתי לאזורים אחרים.
הצוות ניתח 99 אלף שאלונים ממדינות שונות, מאיי פארו, מלטה ורומניה עד דרום קוריאה ולאחרונה אף ניירובי וגיניאה־ביסאו. באופן כללי, התוצאות מצביעות על כך שבכל הקשור לצריכת סמים בקרב בני נוער, אותם גורמי מניעה וסיכון שזוהו באיסלנד חלים בכל מקום אחר. אם כי ישנם כמה הבדלים: באחת המדינות הבלטיות, למשל, ההשתתפות בחוגי ספורט התגלתה דווקא כגורם סיכון. חקירה מעמיקה חשפה את הסיבה: מועדוני הספורט נוהלו בידי אנשי צבא לשעבר שהשתמשו בסמים בוני שרירים ונהגו לשתות ולעשן. כאן התגלתה בעיה מקומית ומוגדרת היטב שאפשר לטפל בה.
